יש רגע שכולנו מכירים
משהו השתבש. הפרויקט לא עמד בלוח הזמנים. השיחה עם הלקוח לא הלכה כמו שתוכנן. היעד הרבעוני לא הושג.
ובאותו רגע — שבריר שנייה לפני שמישהו שואל "מה קרה?" — קורה משהו מעניין מאוד בראש. המוח מתחיל לחפש. לא פתרון. לא לקח. הוא מחפש מקום אחר לשים את זה.
"זה בגלל שהצוות לא..." "אם התקציב היה..." "אף אחד לא אמר לי ש..."
זה לא רוע. זה לא חוסר מקצועיות. זה מנגנון הגנה פסיכולוגי עתיק ומוכר — שמגן עלינו מהכאב של תחושת כישלון. אבל המחיר שמשלמים עליו לאורך זמן גבוה הרבה יותר מהכאב שהוא מונע.
ההצלחות שלי, הכישלונות של אחרים:
לפני שממשיכים — יש כאן תופעה שכדאי לעצור עליה רגע, כי היא נפוצה הרבה יותר ממה שנרצה להודות.
כשפרויקט מצליח — קל מאוד לקחת אחריות. למעשה, זה מרגיש טוב לעשות את זה. "הצוות עבד קשה ואני הובלתי את זה נכון." "הגישה שבחרתי עבדה." "ידעתי שזה יצליח." האחריות על הצלחה אינה מאיימת — היא מתגמלת. היא מזינה את תחושת הערך העצמי ומחזקת את הנרטיב שאנחנו מספרים לעצמנו על מי אנחנו.
אבל כשמשהו נכשל...? פתאום הסיפור משתנה. המוח — אותו מוח שמהר מאוד ייחס לעצמו את ההצלחה — עובד עכשיו בכיוון ההפוך. הוא מחפש גורמים חיצוניים, מצב שוק, אנשים אחרים, נסיבות שלא יכולנו לשלוט בהן.
הפסיכולוגיה החברתית מכנה את התופעה הזו כ-'הטיית השירות העצמי' ((Self-Serving Bias או 'הטיה לטובת העצמי'. מונח זה מתאר את הנטייה של האדם ליחס את כישלונותיו לגורמים ולנסיבות חיצוניים, בעוד את הצלחותיו הוא מיחס לגורמים פנימיים-אישיים. זו נטייה קוגניטיבית מובנית שקיימת בכל אחד מאיתנו, ותפקידה הוא להגן על הדימוי העצמי. היא איננה פגם אופי — היא מנגנון שהתפתח כדי לשמור על הבריאות הנפשית שלנו. אבל כשהיא שולטת בנו לחלוטין — היא הופכת לכלא. כי אדם שלוקח קרדיט על הצלחות ומפזר אשמה על כישלונות — לעולם לא ילמד באמת מהניסיון שלו.
מה זו בכלל אחריות אישית — ומה היא לא...?
לפני שממשיכים, כדאי לפרק מיתוס אחד נפוץ: אחריות אישית אינה אומרת שאתם אשמים בכל דבר שהולך לא כשורה. יש נסיבות, יש גורמים חיצוניים, יש דברים שמחוץ לשליטתנו.
אבל אחריות אישית אומרת דבר אחד ברור מאוד: אני הגורם שמחליט מה לעשות עם מה שקרה. לא הנסיבות. לא האחרים. אני.
ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר ששרד את מחנות הריכוז וכתב את הספר "האדם מחפש משמעות", ניסח את זה באופן שחשוב וכדאי לזכור: "בין גירוי לתגובה יש מרחב. ובמרחב הזה טמונה החירות והיכולת שלנו לבחור. אחריות אישית היא הבחירה המודעת להיכנס למרחב הזה — ולהחליט מה עושים עם מה שמגיע".
מדוע אנחנו בורחים — וזה מובן לחלוטין:
הבריחה מאחריות לא מגיעה מחוסר תום לב. היא מגיעה ממקום עמוק ואנושי: הפחד מהשיפוט.
כשאנחנו לוקחים אחריות — אנחנו חושפים את עצמנו. אנחנו אומרים "זה קרה בגללי, או לפחות — בחלקי." ובמוח האנושי, חשיפה כזו מופיעה כאיום. לא שונה בהרבה מאיום פיזי — אותה אמיגדלה, אותה תגובת לחץ, אותו רצון לברוח.
אבל כאן חשוב להבין הבחנה קוגניטיבית ופסיכולוגית קריטית: יש הבדל עצום בין לקיחת אחריות לבין נטילת אשמה. ורבים מאיתנו — בלי להיות מודעים לכך — מבלבלים בין השניים.
אשמה היא תחושה פנימית שמאיימת על הזהות: "אני כשלתי — כלומר, ה-"מרחק" לתרגום העצמי לפיו 'אני כישלון' הוא לא רחוק." אשמה היא גלובלית, מכלילה ומכוונת פנימה. היא עוסקת במה שאנחנו, לא במה שעשינו. ולכן המוח נאבק בה בכל כוחו — כי לאפשר לה להיכנס זה להרגיש שהבסיס של הזהות העצמית רועד.
אחריות, לעומת זאת, היא תהליך קוגניטיבי מכוון החוצה ולפנים (קדימה): "עשיתי משהו שלא עבד — מה אני לומד מזה?" היא ספציפית, מוגבלת, ועם כיוון. היא לא שואלת "מה אני שווה?" — היא שואלת "מה אני עושה עם זה?"
כשמבינים את ההבדל הזה — לקיחת אחריות מפסיקה להיות מאיימת. היא הופכת לכלי.
התועלת האמיתית: למידה, שיפור, התפתחות.
וכאן אנחנו מגיעים ללב הנושא — למה שלא מדברים עליו מספיק.
התועלת הגדולה ביותר של לקיחת אחריות אינה התדמית שהיא יוצרת. אינה האמון שהיא בונה. אינה אפילו תחושת השליטה שהיא מחזירה. התועלת הגדולה ביותר היא פשוטה: מי שלוקח אחריות — לומד. ומי שלומד — מתפתח.
זו אמת שנשמעת פשוטה, אבל מחירה נגבה ביוקר כשמתעלמים ממנה. כי כדי ללמוד מטעות — צריך קודם להודות שהיא אכן קיימת. וכדי להודות שהיא קיימת — צריך להיות מסוגל להפריד בין "עשיתי טעות" לבין "אני טעות."
מחקר שנערך על ידי פרופסור Carol Dweck מאוניברסיטת Stanford מפתחת תיאוריית ה-Growth Mindset מצא, שאנשים המאמינים שהם שולטים בתוצאות שלהם — כלומר, לוקחים אחריות על המאמץ והבחירות שלהם — מגיעים לביצועים גבוהים משמעותית לאורך זמן, מתמודדים טוב יותר עם כישלונות ומפתחים יכולות מהר יותר. הם לא חכמים יותר מלידה. הם פשוט מאמינים שיש להם השפעה — ולכן הם פועלים, בוחנים, מסיקים מסקנות, ומנסים שוב.
לעומת זאת — מי שמייחס כישלונות לגורמים חיצוניים בעקביות, לא רק שלא לומד. הוא חוזר על אותן טעויות במחזוריות, מאחר ולא יצר אצלו שום מנגנון של שיפור. הניסיון מצטבר — אבל הלמידה לא.
המשמעות הניהולית: צוות שלא לומד הוא צוות שנסוג.
בעולם הניהולי, הדינמיקה הזו מקבלת ממד נוסף — וחשוב לשים אליו לב.
כשמנהל נוטה לייחס לעצמו הצלחות ולהימנע מלקיחת אחריות על אי הצלחות או כישלונות — הוא לא רק יוצר בעיה אישית. הוא יוצר תרבות ארגונית שבה ההישרדות חשובה מהאמת. אנשים לומדים מהר מאוד שעדיף להסתיר בעיות מאשר להציף אותן. עדיף לא לנסות מאשר לנסות ולטעות או להיכשל. עדיף לשמור על העמדה מאשר לקחת סיכון.
פועל יוצא הוא, הצוות כולו מפסיק ללמוד.
לעומת זאת, מנהל שלוקח אחריות בפומבי — גם על אי ההצלחות — הוא עושה משהו רב-עוצמה: הוא הופך את הכישלון מעובדה לא נעימה למשהו שימושי שיש בצידו רווח. "הפרויקט לא עמד בציפיות. אני לוקח אחריות על כך שלא הגדרתי ציפיות ברורות מספיק — וזה מה שנעשה אחרת בפעם הבאה". הוא לא רק מדגים בשלות אישית. הוא מייצר בטחון פסיכולוגי שמאפשר לכל הצוות לעשות אותו דבר — לדווח, לבחון, להסיק מסקנות בלי פחד ולבסוף גם ללמוד כדי לתקן.
ארגון שמנהליו לוקחים אחריות — הוא ארגון שמסוגל להשתפר. ארגון שמסוגל להשתפר — הוא ארגון שמסוגל לצמוח. ולצמוח, יאמר כל בר דעת, זה טוב ל- Business!
לקיחת אחריות — נעים קדימה:
כשאדם לוקח אחריות — קורה משהו מפתיע. לא רק בסביבה שלו, אלא בתוכו. תחושת השליטה חוזרת. לא השליטה על הנסיבות — אלא השליטה על עצמו. ותחושת השליטה הזו היא אחד המנבאים החזקים ביותר לרווחה נפשית, לעמידות בלחץ ולביצועים גבוהים לאורך זמן.
ויש לה שלושה דברים נוספים שהיא עושה — שפחות מדברים עליהם:
- ראשית, היא בונה אמון מהר יותר מכל דבר אחר. אנשים לא מצפים לשלמות. הם מצפים לכנות. לערכיות. מנהל או עמית שאומר "טעיתי, הנה מה שאני עושה עם זה" — צובר אמון מהיר יותר ממי שמנסה להיראות חסר דופי תמיד.
- היא יוצרת מוניטין שקשה לבנות בדרך אחרת - אנשים שלוקחים אחריות בעקביות נתפסים כאמינים, כבשלים וכמנהיגים — גם כשהם לא מחזיקים בתפקיד הכי בכיר בחדר. המוניטין הזה פותח דלתות ששום כרטיס ביקור לא יפתח. יתרה מכך, כאמור, לקיחת אחריות מגלמת אינהרנטית בתוכה למידה והתפתחות. אדם זה, לצד בניית המוניטין, לרוב גם מאתגר את עצמו בדרישה עצמית – פנימית לשיפור ומכאן, גם למיצוי הפוטנציאל העצמי שלו. בכל תחום בו הוא "נוגע".
- לבסוף, לקיחת אחריות מפחיתה לחץ פנימי - זה אולי מפתיע, אבל לשאת תירוץ, כבד יותר מלשאת טעות. כשמשאירים בעיה ב"אשמת אחרים", היא ממשיכה לנקר. כשלוקחים אחריות ומטפלים — הראש מתפנה.
אחריות היא לא עונש — היא בחירה:
הנקודה שאני רוצה להשאיר אתכם איתה היא זו: אחריות אישית איננה מעשה של ענישה עצמית. גם אין הכוונה "לקחת את האשמה" ולהלקות את עצמכם. לקיחת אחריות היא בחירה אקטיבית ומודעת לומר — "אני שחקן פעיל בסיפור הזה. ולכן יש לי גם כוח לשנות אותו."
זה ההבדל בין מי שדברים קורים לו — לבין מי שגורם לדברים לקרות.
ומי שמחבק את האחריות — על הצלחותיו כמו גם על כישלונותיו — לא רק נראה אחרת. הוא מתפתח אחרת. כי הוא פתוח ללמוד מכל התנסות, ולהפיק אף יותר מאלה הפחות נעימות שבהן.
הבורח מגן על עצמו מהרגע הנוכחי. המחבק — בונה את עצמו לשאר הרגעים שיבואו.
יש לכם שאלות על בניית תרבות של אחריות (וגיבוש ערכים) בצוות שלכם? מוזמנים לפנות — אשמח לשוחח.